<h1>ספר החינוך מצוה שצ"ד</h1>
<h2>דף ל:</h2>
להיות הלוים עובדים במקדש להיות שוערים ומשוררים בכל יום על הקרבן, שנאמר [במדבר י"ח] ועבד הלוי הוא וגומר, ולשון ספרי שומע אני אם רצה יעבוד ואם לא רצה לא יעבוד תלמוד לומר ועבד הלוי הוא על כרחו, כלומר שהדבר ההוא חובה וענין מוטל עליו בהכרח, ונתבאר כמו כן בפרק שני מערכין [י"א ע"א] שהשיר בפה לא יאמר אותו לעולם אלא הלוי. ונכפלה מצוה זו בלשון אחר בתורה, שנאמר [דברים י"ח] ושרת בשם יי' אלהיו, ואמרו שם בערכין אי זהו שירות שהוא בשם יי' הוי אומר זו שירה. משרשי המצוה לפי שכבוד המלך והמקום הוא להיות שם אנשים ידועים משבט ידוע קבועים לשירות, ולא יכנס זר ביניהם לעבודה, כעין מלכותא דארעא, ימנו להם אנשים ידועים נכבדים להיות כל מלאכת ההיכל נעשית על ידם כי לא ראוי למלך שישנה בכל יום משרתים לפניו ויהיו הכל משתמשים בכתר שירות המלך, זה דבר ברור הוא. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [בכורות ל' ע"ב] שבן לוי שקבל עליו כל מצות לוייה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולם, ועבודה שלהן היתה שהיו שומרים את המקדש, כמו שכתבנו בסדר זה [מצוה שפ"ח], והיו מהם שוערים לפתוח ולסגור שערי המקדש, ועיקר עבודתם לשורר על הקרבן, ולא היו אומרים שירה אלא בעולות צבור שהן חובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין, אבל על עולות נדבה שעושין הצבור לקיץ המזבח וכן בנסכים הבאין בפני עצמן אין אומרין עליהם שירה. לוי האונן מותר לעבוד ולשורר, ואין פוחתין לעולם משנים עשר לויים שעומדין על הדוכן לומר שירה על הקרבן ומוסיפין עד לעולם, והשירה שאומרים הלוים היא בפה שעיקר שירה בפה היא, ואחרים היו עומדים שם שמנגנין בכלי שיר מהם לויים ומהם ישראלים מיוחסין שמשיאין אותם לכהונה, שאין עולה על הדוכן לעולם אלא מיוחס, ואין פוחתין לעולם מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם, והצלצלים היה אחד בלבד, ומן הדומה כי הטעם לפי שקול המצלתים גדול ומבעית קצת, ואלו היו שם הרבה לא היו נשמעין יתר כלי הניגון ששם וכל שכן שירת הפה, והחלילין שהיו מנגנין בהם היה אבוב שלהם של קנה מפני שקולו ערב. ושנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח והוא דוחה שבת, לפי שהוא מעבודת הקרבן וקרבן דוחה הוא את השבת. ואין בן לוי נכנס לעבודה עד שילמדוהו חמש שנים, וכמו שלמדו זכרונם לברכה [חולין כ"ד ע"א] מן הכתוב, ומכאן אמרו זכרונם לברכה [שם] שתלמיד שלא ראה סימן יפה בתלמודו חמש שנים שוב אינו רואה. ואינו נכנס לעבוד לעולם עד שיהא גדול, שנאמר [במדבר ד'] איש איש על עבודתו. ואין הלוי נפסל לעבודה בשנים ולא במומין אלא בקלקול הקול כגון הזקנים שמתקלקל קולם לעת זקנה, וזהו שנאמר בתורה [במדבר ח'] ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה אינו אלא בזמן שהיו נושאין המשכן ממקום למקום, ואפילו בעת זקנה שנתקלקל קולו אינו נפסל לשמירת המקדש ולהגפת דלתות. וכל זה עם יתר פרטיה יתבאר יפה במקומות מתמיד ומדות, גם בפרק שני מערכין מבואר קצת מענין זה, והארכתי לך בני מעט בזה כי מהרה יבנה בית המקדש ותצטרך לו, אמן כן יעשה השם. ונוהגת בזמן הבית בלויים, ולוי העובר על זה ולא שר על הקרבן ביומו הקבוע לו, כי ימים קבועים להם לפי חלוק המשמרות, אלא ששתק ביטל עשה זה וענשו גדול מאד שנראה שאינו חפץ בכבוד עבודת השם, ועל כן ימנענו האל מכבוד, ואשר יחפוץ מן הלויים בעבודת בוראו החיים והשלום והברכה והכבוד יהיו אתו.
